המניקה בקפה

השבוע יצא לי לבקר בבית שבו גדלתי. זה היה סוריאליסטי. כאילו מישהו שיפץ או כיסה חלקים מהילדות שלי.. הבית שייך עכשיו למשפחה בת 6 נפשות וכלב. ובחדר שלי מתגוררים שני ילדים קטנים שישנים במיטת קומותיים. פעם אחרונה שהייתי שם, הייתה שם המיטה הזוגית החדשה שלי שקניתי בכספי ושיוותה לחדר מראה של נערה, שלא לומר אישה, שהתבגרה. והנה הכול חוזר חלילה ושוב מגדל החדר נער או נערה או שניהם, מוביל אותם מילדות לבגרות. יש בזה משהו יפה, חשבתי, אבל גם קצת נצבט לי הלב. ועוד הוא נצבט כשראיתי כמה מוזנחת הגינה, כמו גינת רפאים, כולה אפורה ועשב שוטה פושט בכולה. רק נדנדה צבעונית תלויה על עץ זקן מט לפול; סימן דומם לזה שיש פה בכל זאת משפחה, ילדים ? שיש פה חיים.

נועה נורא רצתה להתנדנד בנדנדה, זה אחד הדברים האהובים עליה. בכל פעם שאני מושיבה אותה בכיסא הנדנדה ישר נמסך על פניה חיוך גדול והשיער שלה עף לו ברוח, ואני חושבת לעצמי כמה נפלאה היא התמימות של ילד שמאפשרת לו להיות מאושר מהדברים הקטנים. וכמה חבל שאחנו מאבדים את זה מתישהו. (למרות, שכשאני חושבת על זה, להתנדנד עדיין עושה לי חיוך על הפנים, אני פשוט כבר לא מתנדנדת לעיתים קרובות כל כך..)

אז עברה לה שנה פלוס של בבית, של להיות ?אימא של נועה?. זו באמת היתה תקופה של ?נד נד? - היה מדהים, היה מספק, והיה גם נורא קשה. ביום ראשון מגיעה מטפלת שתהיה עם נועה רוב היום. כמובן שהרגשות מעורבים, כי למרות שאני יודעת שהגיע הזמן שלי, בכל זאת, לרגשות אשמה של אימא אין סוף ואין גבול? אבל אני יודעת שיהיה בסדר.

ואני, אני יוצאת לתת לשיער שלי להתעופף קצת ברוח, ולמצוא מחדש את הדברים שקשורים בי ועושים לי חיוך גדול על הפנים.

ואם אתם עוברים ליד גן השעשועים בשכונה, ורואים מישהי שעברה את גיל הילדות מתנדנדת על הנדנדות ? תעצרו להגיד שלום