יציאה ראשונה מהבית
שבועיים אחרי לידה, ואני כבר משתגעת בבית. מבול הביקורים הסתיים ואני בין 4 קירות.. מצ'עמם לי. גיבורה גדולה שכמותי, אני מחליטה לצאת לקניון רננים ? חופשה או לא חופשה? אורזת את נועה הקטנה בסלקל, ואנחנו בדרך. אני מוצאת חניה במהירות בחניון התת-קרקעי, וצועדת לעבר הדלת. השומר מסביר פנים, מחייך, לא בודק את התיק, רק פותח את הדלת עם חיוך רחב, מממ…יש הטבות כשאת אימא, אני חושבת לעצמי.
הדלת נסגרת מאחורי ואני ניצבת מול המדרגות הנעות. בלי לחשוב פעמיים, מעמיסה את העגלה עם נועה בתוכה על המדרגות ועולה אחריה. המדרגות נעות (דא!), אני מתקרבת במהירות למעלה ואז יחד עם גודל העגלה נוחת עלי גודל האסון ? חישוב מהיר מעלה שתוך 2 שניות אני צריכה להעלות משקל של כ-15ק"ג מהמדרגות אל משטח הרצפה, בעוד המדרגות ממשיכות לנוע. השאלה היא כמה זמן יקח לרכבות להיפגש?… (ככה זה כשאת בפניקה ? החיים עוברים לפנייך, בפרט המבחן במתמטיקה שקיבלת בו 25 מתוך 100) הדבר הבא שאני זוכרת זה את מבט האימה של אישה שעמדה בראש המדרגות ואותי מדמיינת איך אני שרועה בקצה המדרגות עם העגלה עלי. שניה אח"כ הייתי על קרקע בטוחה, מתחמקת במבוכה מממבטים מאשימים ששולחת אלי אותה אישה…
