המניקה בקפה

שבועיים אחרי לידה, ואני כבר משתגעת בבית. מבול הביקורים הסתיים ואני בין 4 קירות.. מצ'עמם לי. גיבורה גדולה שכמותי, אני מחליטה לצאת לקניון רננים ? חופשה או לא חופשה? אורזת את נועה הקטנה בסלקל, ואנחנו בדרך. אני מוצאת חניה במהירות בחניון התת-קרקעי, וצועדת לעבר הדלת. השומר מסביר פנים, מחייך, לא בודק את התיק, רק פותח את הדלת עם חיוך רחב, מממ…יש הטבות כשאת אימא, אני חושבת לעצמי.

הדלת נסגרת מאחורי ואני ניצבת מול המדרגות הנעות. בלי לחשוב פעמיים, מעמיסה את העגלה עם נועה בתוכה על המדרגות ועולה אחריה. המדרגות נעות (דא!), אני מתקרבת במהירות למעלה ואז יחד עם גודל העגלה נוחת עלי גודל האסון ? חישוב מהיר מעלה שתוך 2 שניות אני צריכה להעלות  משקל של כ-15ק"ג מהמדרגות אל משטח הרצפה, בעוד המדרגות ממשיכות לנוע. השאלה היא כמה זמן יקח לרכבות להיפגש?… (ככה זה כשאת בפניקה ? החיים עוברים לפנייך, בפרט המבחן במתמטיקה שקיבלת בו 25 מתוך 100) הדבר הבא שאני זוכרת זה את מבט האימה של אישה שעמדה בראש המדרגות ואותי מדמיינת איך אני שרועה בקצה המדרגות עם העגלה עלי. שניה אח"כ הייתי על קרקע בטוחה, מתחמקת במבוכה מממבטים מאשימים ששולחת אלי אותה אישה…

מייצבת נשימה ומסדירה קצב לב, אני מחפשת במבטים נואשים גלגל הצלה, ולפתע, כמו נוה-מדבר אחרי הליכה של ימים ללא מים, היא נגלית אלי מעבר לפינה — גבירותי ורבותי ? המ-ע-ל-י-ת! כמו תרנגול גאה אני מרימה ראש וצועדת לתוכה. עברתי את זה בשלום!

שעתיים אנחנו מבלות יחד -  יותר נכון אני מבלה ונועה ישנה ? אני בודקת את השעון לראות כמה זמן נותר עד ההנקה הבאה ומגלה שלא הרבה. אני מחליטה שהגיע זמן לחזור. צועדת חזרה למ-ע-ל-י-ת, יורדת בקלילות למטה, השומר עדיין נדיב ופותח לי את הדלת עם חיוך. אני צועדת בביטחון לעבר המכונית, ו- היא איננה. אני מבינה שזה לא שהיא איננה, אלא שטעיתי במקום. טוב, אחורה פנה, אולי בעצם היא שם? לא. או-קיי…פלאשבקים של הפאניקה מהנעות עוברים לי מול העיניים, האם יתכן שאני לא מוצאת איפה חניתי?? מתחילה לצעוד הלוך ושוב, מביטה בשעון איך הדקות חולפות ועוד מעט נועה תתעורר ותצרח שהיא רוצה לאכול, ומה עם האויר המזוהם של החניון שהיא וודאי נושמת?? איזה אימא רעה אני, ולמה לעזאזל יצאתי מהבית??  ק-ח-י
א-ו-י-ר.

ונועה ישנה.

אוקיי, אני צריכה עזרה - מתקשרת לבן זוגי שבדיוק מארח אורח חשוב מחו"ל לצהריים ? מבינה שהוא לא יכול לעזור, ולא רוצה להלחיץ אותו, אז ביללות בכי אני מסבירה לו שאני באמת בסדר.

ונועה ישנה.

מתקשרת לאבא שנמצא לא רחוק, מיד הוא נחלץ לעזרה ואומר שהוא בדרך. אני נרגעת מעט, מנגבת את הדמעות והולכת לשבת בקופי בין לשתות משהו, וכן במידה ונועה תקום אני אניק שם. הסניף לא גדול, למזלי פנויה אחת משתי פינות הישיבה בהן כורסאות עור. אני מניחה את נועה לשמור מקום (נחשו מה ? היא עדיין ישנה) וניגשת להזמין קפה קר וכריך. איך היה עוזר לי אם היו לי עיניים בגב, אבל מסתדרים עם מה שיש, ואני כל שניה מסתובבת לראות שנועה עדיין בממלכת השינה.

סופסוף מתיישבת. אבא מגיע אחרי איזה חצי שעה, האוטו כמובן חנה ממש ליד הכניסה ? אין סיכוי שהייתי מחפשת שם… נועה התעוררה איזה שעתיים אחרי השעה היעודה, אכלה לשובע ונרדמה שוב, חסרת דאגות.

טיפ המניקה: הפעם שני טיפים: קודם כל ? יש מעלית! שנית ? טמטמת ההריון לא עוברת עם הלידה - צלמו (עם הסלולרי) או רישמו איפה חניתן למען השם!!!! ככה זה נראה: