היד השלישית שמנענעת את העגלה
ביום שישי ישבתי עם יניב בקופי בין בכפר סבא. בערבים (אם נועה עוד ערה) ובסופי שבוע, יניב לוקח פיקוד - אם היה יכול להניק, גם את זה היה עושה, יברך אותו אלוהים!, אז כמו שאמרתי, אנחנו יושבים לנו, ומנסים לאכול ארוחת בוקר. נועה בעגלה,פוסט-הנקה, מנסה להירדם. כדרכי, אני נותנת הוראות ליניב "תשים לה מוצץ;, תנענע את העגלה; לא ככה - יותר מהר" יניב מנסה לעצור את עצמו מלסטור לי (ובצדק), אבל יותר מזה, הוא מנסה לאכול. הוא מרים את הכריך, והיד שלו מנענעת יותר לאט, הוא מנענע יותר מהר, הכריך חוזר לצלחת… ואני מחייכת עם חסה בין השיניים (לפחות יכולתי לאכול את הסלט..) ואומרת לו "ברוכים הבאים לחיים שלי…" כי הרי רק לפני 4 ימים ישבתי בדיוק פה (אפילו על אותה ספה), אכלתי סלט ביד אחת, ונענעתי בהחלטיות בשנייה, תוך ניהול שיחה שוטפת עם חברה.
אז מה הפואנטה? ובכן - לכל דבר יש סיבה - למה נשים הן יותר "מולטי-טסקינג"? - כי הן נבראו לגדל ילדים ואי אפשר לגדל ילדים ולהישאר שפויה אם את לא שולטת בכמה משימות בבת אחת. בכלל, לאורך כל ההריון, שנינו נדהמנו בכל בדיקה, מכל פיסת מידע, מכל תזוזה, אבל בעיקר מהלידה עצמה - כמה מדהימה הבריאה - איך הגוף מכוון ליצור חיים.
אז למה, למה הוא לא יכול היה ליצור לנו יד שלישית על הדרך? זה מה זה היה עוזר…
